פרולוג

זה ממואר שנכתב ואּויר בזמן מלחמה, בין אזעקות להלוויות, בין דיווחי חדשות לבריחה מהם, בין שקיעה בשגרת היומיום לערנות מתוחה בשל התנודות ההיסטוריות, בין ייאוש אפור לחיפוש אחר תקווה. הוא נכתב אחרי מתקפת חמאס על הנגב המערבי וההרג האכזרי של יותר מאלף אזרחים וחיילים ישראלים, ובעוד עזה נהרסת ונכתשת בידי צה"ל ורבבות מתושביה (לוחמים ואזרחים, גברים, נשים וילדים) נהרגים וכלל האוכלוסייה מורעבת, בעוד חטופים ושבויים ישראלים נתונים בידי חמאס, חלקם מוצאים להורג, תושבי צפון ישראל ודרומה עקורים מבתיהם, ישראל נלחמת בחיזבאללה בלבנון ובאיראן וסוריה קורסת. בימים שבהם, יותר מאשר אי פעם, פלסטינים נתפסים בעיני ישראלים רבים כתת־אדם וכך גם יהודים בעיני פלסטינים.

מה קורה כאן? זה לא העולם שהכרתי, זה לא העולם שחוויתי. אני רוצה לחזור ולחשוב על העולם ההוא שלי. על מסכי הטלוויזיה וברשתות, פרשנים מציעים הסברים מלומדים והוגים אסטרטגיות בביטחון עצמי שופע. אני לעומתם מתקשה להבין מה קורה סביבי. מיהם הפלסטינים של עכשיו? מיהם הישראלים? ואיפה אני בכאוס הזה? אני יוצא למסע אישי בזמן, מתבונן לאחור בעָבר שלי. נזכר וכותב. על חודשים ארוכים של שוטטות כילד, על נערותי כמתנחל, על פלסטינים שאירחו אותי בבתיהם, בערים ובכפרים ובמחנות פליטים, על שנים של התבוננות וכתיבה עיתונאית, של מחקר אקדמי, של שיחות עם יהודים בכל רחבי הארץ, של שירות מילואים. אני כותב ותוהה: האם בזיכרונות האלה יש ערך גם לאנשים אחרים? האם יש בכלל טעם בהיזכרות במציאות הנוכחית, החדשה? (...)

בשנים המעצבות שלי ביליתי הרבה מאוד בין פלסטינים. הם פתחו בפניי את בתיהם ושיתפו אותי בזיכרונותיהם ובמחשבותיהם. הדברים שאמרו לי, החוויות שחוויתי איתם ולצידם, הצטרפו לתמונת המציאות שקלטתי בבית הוריי ובחברה הישראלית שאני חלק ממנה. כך השתרגו בתודעה שלי הבנות של ישראלים מסוגים שונים, ושל פלסטינים מזרמים ומקומות שונים. לאחרונה הבנתי שהייתי בר מזל. עם השנים הפכה צורת הלימוד הזו בלתי־אפשרית כמעט. השנה הזכרתי באחד השיעורים תובנה שעלתה אצלי בפגישה עם פעילי חמאס בירושלים לפני כעשור. הסטודנטים שלי נדהמו: הם לא ניסו להרוג אותך? 

לא, הם לא ניסו להרוג אותי. זו הייתה תקופה אחרת, אמרתי להם. זה היה חמאס אחר. צריך להבין איך נוצרה המציאות שבה אנחנו חיים. היא לא נגזרה מראש. מההרג ההמוני שישראל מבצעת ברצועת עזה לא צריך להסיק שישראל היא מדינה צמאת דם מעצם מהותה, נכון? ובה במידה, לא נכון להסיק מאירועי שבעה באוקטובר על מהותו הרצחנית הנצחית של חמאס. הסטודנטים שלי הסכימו למשפט הנוגע לישראל, אבל פקפקו אם אפשר להחיל אותו על חמאס; בפורום אחר שנכחתי בו אימצו השומעים את האמירה הזו רק לגבי חמאס. מבחינתם אין ספק שבבסיס הציונות עומדת השאיפה לטיהור אתני והרג. אני חושב שהמשפט כולו נכון. על שני צדדיו.

הספר הזה אכן מדבר על תקופה אחרת, אבל גם על מה שעוד יכול להיות. הוא תוצר של ההבנה שלי שנסמכת על מה שסיפרו לי אנשים רבים במהלך כמה עשורים. את ההבנה הזאת אני מציע לתלמידים שלי ולקוראים בספריי. אני שולח מכאן תודה לכולם. למי שחלק איתי מילדותי ועד היום מחשבות או פנטזיות, מידע "אמיתי" או פייק, למד איתי תורה או קוראן, השמיע דעות מבוססות יותר או פחות, וחלק איתי סיפורים אישיים, תהיה מהימנותם אשר תהיה. מכל אלה מורכבת התודעה. אני שולח תודה מיוחדת ואהבה לבני משפחתי ולחברים הקרובים והרחוקים, החדשים והוותיקים, שהיו איתי בשנת האסון הזו והפכו אותה למעט יותר אפשרית.