סדריק מת. לפני שמונה שנים הוא היה תלמיד שלי. אני מגלה זאת כשידיעה באתר האינטרנט של עיתון 'הארץ' צדה את מבטי, בשעה שאני עומד לשקוע באחת מאותן תנומות מתוקות של ימי שישי בצהריים. כנראה בגלל הכותרת, מפני שבדרך כלל איני קורא את סיפוריהם של החיילים המתים בעזה, המופיעים בעיתון כמעט מדי יום: כולם היו מסורים להוריהם ולצבא, וליבם, ללא יוצא מן הכלל, עמד רק בדוחק בנדיבות שעלתה על גדותיה. אבל אולי זה בגלל כותרת המשנה, המספרת שאביו של ההרוג הורשה להגיע להלוויה, עשרים ושתיים שנים לאחר שגורש מישראל, או בגלל התמונה — תצלום של אישה, למעשה בחורה צעירה, פיליפינית למראה, שקורסת מעל לקבר הטרי, ראשה מופנה אל השמיים בהבעת יגון שלא־תיאמן, המעלה על הדעת אחד מאותם דימויים של איקונוגרפיית האבל של ראשית הנצרות. שישה חיילים צעירים, שלושה מכל צד, ידיהם מתוחות לצד הגוף ואצבעות ידיהם קפוצות לאגרופים, ניצבים בשתי שורות מקבילות לפניה, אבל היא אינה רואה אותם, מכל מקום לא ברגע שבו צולמה התמונה, כי עיניה עצומות. בתמונה אחרת מאותה כתבה היא יושבת על ברכיה בצמוד לקבר, כפות ידיה מונחות על תלולית העפר, עיניה עדיין עצומות, שערה השחור סתור וקווצות שיער נופלות על לחייה. היא עטופה שכמייה ורודה עם עיטורים של ציפורים בשחור לבן. 

אני גולל במהירות: סדריק גָרין, ללא ספק. אני מזהה את עור השוקולד החלק, את עצמות הלחיים הגבוהות ואת הבלורית השחורה; דבר לא השתנה, זולת חתימת זקן. הוא מצולם על רקע נוף מדברי, ניתן לזיהוי רק בקושי, מפני שבתמונה, ששוליה נחתכו על ידי לשכת הפרסום של הצבא, הוא מוקף חיילים, ודאי חברים ליחידה. לא רואים את פניהם, אבל מבעד לאיברים המקוטעים של הגוף — חלקי רגליים וזרועות — מבצבצת אדמה חולית, זהובה, וגם הילה אחרונה של שמש, ספק זריחה ספק שקיעה. סדריק עצמו יושב: ברכיו, מעל למכנסיים הרחבים, מכוסות במגיני פלסטיק בצבע טורקיז, והוא נושא על גבו מכשיר קשר. האנטנה מזדקרת מאחורי עורפו, ואילו הסליל משתלשל ברישול לאורך החזה. ידיו, עד לקצות האצבעות החשופות, עטויות כפפות רשת שחורות, ולמותניו חגורה, אולי למכשיר הקשר, אולי למחסניות, ומכל מקום הוא אינו נושא נשק. הוא יפה, יפה בדיוק כפי שזכרתי, שרירי ומוצק אף יותר מבעד למדים, עיניו השחורות מביטות היישר אל עבר המצלמה. הוא אינו מחייך, אך נדמה שרגע קודם חייך, כי שפתיו עדיין פסוקות לכדי סדק. אבל אפשר שאני טועה.