top of page

ועודךָ בחיים

לאה איני

ועודךָ בחיים, ספרה החדש של לאה איני, הוא חוויית קריאה חד-פעמית. בלשון מפעימה בעוצמתה, רווית הומור וכאב, ובגילוי לב אמיץ מספרת איני על הזמן הנסוג לצידו של עירד, אהוב לבה הגוסס — הגוף הנפרד, החיים שהם מערבולת של זעם, ייאוש ונשגב. זהו טקסט אישי עד כאב. אך זה אינו רק סיפור של פרידה — זהו סיפורן של אהבה עמוקה ברוח ובגוף, ושל ההתעקשות לכתוב את הכול, בלי לצנזר ובלי לכחד דבר.

אחרי מותו של עירד, לאה איני ממאנת להתנחם, להסתפק בזיכרונות. עירד – היא יודעת – נשאר.

לצד הממואר ועודךָ בחיים, מופיע כאן הרומן הקצר גאות החול בגרסה חדשה. זהו ספר שהתפרסם לראשונה ב־1992, כשלאה איני הייתה בת שלושים — רומן ייצרי, שהקדים את זמנו. הגיבורה הראשית בו, מירי, היא אלמנה צעירה שבעלה נהרג בעת שירותו הצבאי. כמו לאה איני כיום, מסרבת מירי הבדויה לקבל את הצו החברתי הדוחק בה להמשיך בחיים. בסצנה, שהיא תמהיל של פליני ושל חנוך לוין, תקים הגיבורה אוהל על קבר בעלה ותעבור לגור עמו, פשוטו כמשמעו.

לאה איני - מהסופרות החשובות והנועזות בספרות העברית, פונה אל מי שאיבדו וממשיכים לחיות. ועודךָ בחיים הוא ספר מופתי שחוצה את גבול האבל — ונשאר.

לאה איני- זמני.png

ביקורות

יצירה הכתובה בעוצמה בלתי־מתפשרת, שמדברת אל הגוף ואל הרוח

פרטים מלאים על הספר

טליה בר

:עיצוב העטיפה

דורי מנור

:עורכ/ת הספר

2025

:שנת הוצאה

While Still Alive

:שם הספר באנגלית

978-3-9827300-1-1

:ISBN

850-1

:דאנאקוד

276

:מס עמודים

13.5cm*21cm

:פורמט

פתיחת הספר

א. חיק של תהום

.


אני נופלת. א ני  נו-פ-לת. איפה אתה לתפוס אותי? אני נחבטת. קירות. גוף. קירות. איפה אתה. זה היה צריך להיות הפוך. מי יאסוף אותי תכף. רצפה קרה ומלוכלכת. דלת, חיק של תהום.


2.

תמצאי כוח. את חייבת. תמצאי. את מטומטמת? מה את לא מבינה? תמצאי כוח, אומרים לך! תתגברי! תדבקי לכיסא-לקיר-לתקרה. זה שאי אפשר לקרוא לזה יתמות. ולא שכול. זה שֶׁאִי. השכן שנמנע מלומר לך שלום מאימת הסרטן. הזוג שחדל להזמינך למפגשי חברים (בהליכות שישי שלך ראשך חפוי תחת מרפסות צוהלות). הידידה שבתום שיחתכן קוראת תהילים, שמא תדבק גם בה אלמנוּת. במשרד הפנים עדכן רובוט את מצבך המשפחתי, ואת ליבך השליך לפח. אבל די, אל תצחיקו אותי עם אלמנוּת! חמישה שלבי אבל בסולם הנופל. העכבישות השחורות זוללות את עצמן, בולעות את צילן לאחור. כל עכבישה ועכבישה, פה גדול ועיוור מגשש. ואיך לקרוא לזה? איך תקראי את לעצמך? מתאבדת מושהית. כן. כל רגע תא אחד שלך שמת, נאכל, לא יחזור. זה תופס אותך. זה קצת תופס. אז תמצאי כוח, כוחות, אומרת לך זאת שיש לה פחות ופחות ופחות.


3.

את לא זוכרת אותו! פתאום אינך מסוגלת לזכור! רק גבה אחת צהובה פרועה שהספר שכח לגזור. שפה עבה תחתונה. פנים כף היד הדובית. וכשאת נאבקת, מבטו הצלול, שלפני האחרון, שנמסך ונמסך אהבה לאישה האוזלת מולו. "היה לי הכבוד להיות אשתך", נאמתי לך. "היה לי הכבוד." ולא עבר חודש, וכולו משוסע. איבר אחר איבר נקרע. נמחק. נמחה. את מפחדת. זה מחרדה. את בקרב על הישארותו. את כנגד השכחה. ואין דבר שאת שונאת יותר עכשיו מתמונותיו הקפואות על השידה.


4.

הכי את אוהבת את צחוקו הפורץ מן האפילה. ריבוני. משוחרר. הוא מביא עמו את תנועת גופו הגולש בכורסה, ואת הטפיחה על הברך בתרועה חנוקה. ולא את סימן ההיכר המובהק אשר לו – המרווח בין שיניו! המרווח העליז-מחוצף. את מכה את עצמך. חזק. מה דפוק בך כל כך עד שאפילו אינך חולמת עליו, ולו חלום אחד, סיוטי, מקוטע. "זה טבעי", מגעגעת הפסיכולוגית שמקבלת אותך בחלוק הפלנל בביתה. כשיצאה רגע לדבר עם אִישָׁהּ, הצצת במחברתה והתכווצת – "געגועים".


5.

דומעת בסרט שהיית אוהב, מבטי מוכנית מופנה לכורסה – כחולותיך דומעות עמי. ואז הֶרגל משיכות האף הנורא עד שבא לי לצעוק, דוחה אחד, די! כשאימא לביאה מגוננת בערוץ הטבע על גורה, מבטך הוא המבקש את מבטי, לאה, ראית? ולאה מקניטה: איזה גבר רגשן! בראשית המחלה התאהבנו שוב. ישבנו כל ערב צמודים, מלחימים נשימות, זרועות, אצבעות; מלווים זוג מנותק במפץ הגדול.


6.

אחרי שנתיים בקירוב, הלכנו, בתנו ואני, להצגה. העמדנו פנים. פתאום בשורה מאחורינו איש אחד צחק בקולך. ממש בקולך! לא דמיינתי את זה. בתנו בכתה.

bottom of page