א. חיק של תהום

.

אני נופלת. א ני נו-פ-לת. איפה אתה לתפוס אותי? אני נחבטת. קירות. גוף. קירות. איפה אתה. זה היה צריך להיות הפוך. מי יאסוף אותי תכף. רצפה קרה ומלוכלכת. דלת, חיק של תהום.

2.

תמצאי כוח. את חייבת. תמצאי. את מטומטמת? מה את לא מבינה? תמצאי כוח, אומרים לך! תתגברי! תדבקי לכיסא-לקיר-לתקרה. זה שאי אפשר לקרוא לזה יתמות. ולא שכול. זה שֶׁאִי. השכן שנמנע מלומר לך שלום מאימת הסרטן. הזוג שחדל להזמינך למפגשי חברים (בהליכות שישי שלך ראשך חפוי תחת מרפסות צוהלות). הידידה שבתום שיחתכן קוראת תהילים, שמא תדבק גם בה אלמנוּת. במשרד הפנים עדכן רובוט את מצבך המשפחתי, ואת ליבך השליך לפח. אבל די, אל תצחיקו אותי עם אלמנוּת! חמישה שלבי אבל בסולם הנופל. העכבישות השחורות זוללות את עצמן, בולעות את צילן לאחור. כל עכבישה ועכבישה, פה גדול ועיוור מגשש. ואיך לקרוא לזה? איך תקראי את לעצמך? מתאבדת מושהית. כן. כל רגע תא אחד שלך שמת, נאכל, לא יחזור. זה תופס אותך. זה קצת תופס. אז תמצאי כוח, כוחות, אומרת לך זאת שיש לה פחות ופחות ופחות.

3.

את לא זוכרת אותו! פתאום אינך מסוגלת לזכור! רק גבה אחת צהובה פרועה שהספר שכח לגזור. שפה עבה תחתונה. פנים כף היד הדובית. וכשאת נאבקת, מבטו הצלול, שלפני האחרון, שנמסך ונמסך אהבה לאישה האוזלת מולו. "היה לי הכבוד להיות אשתך", נאמתי לך. "היה לי הכבוד." ולא עבר חודש, וכולו משוסע. איבר אחר איבר נקרע. נמחק. נמחה. את מפחדת. זה מחרדה. את בקרב על הישארותו. את כנגד השכחה. ואין דבר שאת שונאת יותר עכשיו מתמונותיו הקפואות על השידה.

4.

הכי את אוהבת את צחוקו הפורץ מן האפילה. ריבוני. משוחרר. הוא מביא עמו את תנועת גופו הגולש בכורסה, ואת הטפיחה על הברך בתרועה חנוקה. ולא את סימן ההיכר המובהק אשר לו – המרווח בין שיניו! המרווח העליז-מחוצף. את מכה את עצמך. חזק. מה דפוק בך כל כך עד שאפילו אינך חולמת עליו, ולו חלום אחד, סיוטי, מקוטע. "זה טבעי", מגעגעת הפסיכולוגית שמקבלת אותך בחלוק הפלנל בביתה. כשיצאה רגע לדבר עם אִישָׁהּ, הצצת במחברתה והתכווצת – "געגועים".

5.

דומעת בסרט שהיית אוהב, מבטי מוכנית מופנה לכורסה – כחולותיך דומעות עמי. ואז הֶרגל משיכות האף הנורא עד שבא לי לצעוק, דוחה אחד, די! כשאימא לביאה מגוננת בערוץ הטבע על גורה, מבטך הוא המבקש את מבטי, לאה, ראית? ולאה מקניטה: איזה גבר רגשן! בראשית המחלה התאהבנו שוב. ישבנו כל ערב צמודים, מלחימים נשימות, זרועות, אצבעות; מלווים זוג מנותק במפץ הגדול.

6.

אחרי שנתיים בקירוב, הלכנו, בתנו ואני, להצגה. העמדנו פנים. פתאום בשורה מאחורינו איש אחד צחק בקולך. ממש בקולך! לא דמיינתי את זה. בתנו בכתה.

הספרים שלנו

ועודךָ בחיים

סדריק

הירשמו לניוזלטר שלנו!