1.  לילה והקור מחלחל אלי לגוף, ופתאום אני חשה את אצבעותיו בגבי. אריק? אני פולטת אל החושך ומסתובבת אליו.

הוא לא זז. שוכב, כהרגלו, בפניו לחלון.

אני מושכת את השמיכה ומסתובבת חזרה, ושוב מרגישה נגיעה. דקירה ליתר דיוק. כאילו מישהו נועץ בגבי עיפרון. כאילו הוא החליט לכתוב עלי באמצע הלילה.

אני מתרוממת, מנסה ללכוד בדל תזוזה בגופו, וכלום. מחכה עוד רגע, בתקווה, ומוותרת.

התאנה משתקפת במראה. חוטי ענפיה דקיקים וצפופים, סרוגים זה בזה, כמו מפית קרושה.

ואז הנגיעה הופכת לעקצוץ. מה אתה רוצה? אני שואלת ושוב נתקלת בקיר גבו.

העקצוצים מתגברים וזה כבר רחש של ממש. אני קמה מהמיטה ומרימה את השמיכה. ממששת את הסדין.

ראשו זע. בקטנה. כמו מחוג תקוע.

ופתאום, בעודי עומדת, אני מרגישה שמפלח לי את הגב כאב חד. כאילו מתחתי שריר. כאילו פרצתי דיסק. אני לא מצליחה להזדקף. גם לא להתכופף. זה כאב חזק ומשונה שאני לא מכירה.

אני מנסה להבין מה קורה.

אני שולחת את ידי לאחור, לוחצת על מותני. מעסה את הגב –

ונבעתת. חושכות ידי.

הגב שלי מתפורר! הוא מתפורר לי בין האצבעות. מה זה? מה קורה פה? מה קרה לי?

אני מסתכלת על כפות ידי, והן מלאות ברגבי אדמה ואבנים מרוסקות.

אריק! אני צורחת והוא מתעלם. הוא מתעלם ממני. אריק, קום! אני מתחננת.

הוא בשלו.

הבכי חונק את גרוני –

בינתיים אני מרגישה שהגב שלי נבקע ונחצה לשניים, ומתוכו מזנק החוצה

גזע

גזע עץ

אני רואה אותו במראה

גזע וענפים מלבלבים ועלים

רחבים

כמו כפות ידיים

אני ממשיכה לצרוח ולצעוק ולנסות להעיר את אריק, אבל הוא ממשיך לישון

כאילו כלום

האגן שלי בוער

אני מנסה לנער מעליו את השמיכה

בקושי מצליחה לתפוס בה

הידיים שלי כבדות. הרגליים שלי כבדות. אני יצוקה לרצפה.

אריק! אני צורחת ואין לי קול, אריק, די! קום!

הוא ממשיך לישון. שוכב כמו מת –

אולי הוא מת? אולי גם הוא מת לי?

ארררריק! נשרף לי הגרון. אריק, קום!

העץ שפורץ לי מהגב משתולל. צומח לגובה ולרוחב בתנופה אדירה ובמהירות מסחררת. בן רגע מסתעפים הענפים לכל עבר. ושועטים לתקרה

אני פוחדת שהיא תיפול עלי

אני פוחדת על הבית

ואני מנסה לזוז. לבתק את הרגליים מהרצפה, לעקור אותן.

אותי.

אבל העץ עצום וקובר אותי תחתיו –

ואז, כשאני שוב ממששת את העץ, אני שמה לב שהעלים בצורת כפות ידיים –

זה לא סתם עץ, זו תאנה! זאת התאנה שלי!

אני שולחת אליה יד, ללטפה, להרגיע אותה

ואותי,

והיד חוזרת אלי מלאה בתאנים. עגלגלות, דשנות. איכשהו נדמה לי שהן מוארות. אפופות הילה. וככה, בלי לחשוב, אני דוחפת אותן לפה. זוללת אותן. המתיקות מתרחבת לי בפה. הן כל כך טעימות –

אני מתעוררת מהחלום עם חשק לתאנים –

אבל פברואר.

ואין תאנים בפברואר.

אני שוכבת על הגב בעיניים עצומות, מוצפות דמעות. מבחוץ פולשים לחדר קריאות סיקסקים וציוצים דקיקים ומתכתיים של צופיות. עוד מעט בוקר. אולי כבר בוקר. אני שומעת אותו. אני שומעת את האור עולה. גם את התאנה אני שומעת. היא מדברת אלי. או אל האבנים.

עובר עוד רגע ואני מבינה שאני דבוקה לאריק, מיד נסוגה. לפני שהוא יסיג אותי בעצמו. החלום עדיין בוכה לי בעיניים. גם אותו אני שומעת.

פעם הייתי מספרת לאריק את כל החלומות שלי, בפרטי פרטים, והוא, חצי ישן, היה מחבק אותי ומקשיב, לפעמים מהנהן, לפעמים מנחם, תמיד מתעניין. שואל שאלות. לפעמים מנסה לפרשן אותם. בצחוק. בנוסח הבאבא בובה מ"זהו זה". שלום, שלום לכולם, רבנים ורבניות. משתעל, מצטרד ואומר במבטא מרוקאי: החלום שאני אסביר לכם היום הוא חלום כבד, וואחד בּוּחְטַה של חלום... ותוך כדי דיבור שולח אלי ידיים ושופך עלי מספרים והסברים בגימטריה.

אני מרימה את הראש ומברכת את התאנה שלי בבוקר טוב. מבעד לאפלולית החלון היא משיבה לי בברכות משלה.

אבא שלי תמיד היה אומר שעצים אוהבים לדבר, ואם אין להם עם מי, הם מדברים עם עצמם.

ואני נזכרת: יש לי היום יום הולדת. עשרים בפברואר. יש לי היום יום הולדת. אני בת שלושים וחמש.

מזל טוב לי.

אני משעינה את הכרית על גב המיטה ומתיישבת. הכותונת – בייבי דול לבן ממשי שרקפת קנתה לי, אולי כרמז, כאילו זאת בחירה שלי – זולגת וחושפת טפחיים, כלומר, את ה"בָּבַּיִים", כמו שאריק היה קורא לשדיים שלי בהתרפקות. אחח... היה ממלמל אליהם ואלי, איך אני אוהב את הבָּבַּיִים האלה. ואם הייתי נעתקת וקמה, היה קורא אחרי, למה? למה? לאן את לוקחת אותם? הבי לי מעט מבַּבַּיִיךְ, אישה.

כעת אני משקיפה עליו מלמעלה, מסתופף אל חיקו, שומר על עצמו כמו שילד שומר על הצעצועים שלו, לבל ייגזלו.

אני משתוקקת להסתופף אליו, שישמור עלי גם, אבל למודת דחיות אני כובשת את יצרי. אריק, אתה ישן?

למה את מעירה אותי? הוא מושך את השמיכה וגורף אותה עד מעל לסנטר.