פתח דבר: רגע לפני סוף הריטריט

בשבת 18 בינואר 2025, בסביבות ארבע וחצי אחר הצהריים, ישבתי עם קבוצה של שבע סופרות וסופר אחד ב״אכסניה לכתיבה״, חדר בקומת הגלריה של חנות הספרים העצמאית ״המגדלור״ בתל אביב. הכותבות והכותב עבדו בשקט על המחשבים הניידים שלהם בפינות שונות של ה״אכסניה״ ובשולחנות פנויים ברחבי החנות, שהיתה סגורה ללקוחות בשל השבת. אלה היו השעות האחרונות של סדנת סוף שבוע של התמסרות לכתיבה, שאני מנחה לעתים במקום.

בבוקרו של אותו יום נודע כי למחרת ישתחררו שלוש חטופות ישראליות משבי חמאס: אמילי תהילה דמארי ודורון שטיינברכר, שנחטפו ב־7 באוקטובר 2023 מכפר עזה, ורומי גונן שנחטפה באותו יום בעת שברחה מהטבח בפסטיבל נובה. לא ידענו עדיין אם אמנם ייצאו לחופשי, ולא ידענו באיזה מצב גופני ונפשי הן יחזרו למשפחותיהן. המתח והציפייה היו בכול. שמחנו לשקוע בכתיבה שאינה עוסקת ישירות באקטואליה.

ה״אכסניה לכתיבה״ היא חדר נאה ומרווח — יש בו כונניות מלאות בספרים, יש בו שולחנות וכיסאות, ויש גם מטבחון קטן בשביל הקפה והתה והעוגיות הדרושים ליומיים של כתיבה. מהקיר מתבוננת על הכול וירג׳יניה וולף בתצלום איקוני ממוסגר. החדר נמצא בירכתי החנות, ליד אזור ספרי האמנות. בזמן שהם כתבו, עלעלתי לי בנחת בספר “The Story of Art [Without Men]” מאת קטי הֶסל ועצרתי להתבונן בעמוד שעוסק בתצלום ״האם המהגרת״ של דורותיאה לאנג מ-1933 עם המבט השלוח מעבר למצלמה, כולו דאגה, אל עבר העתיד הלא נודע. ״המצלמה היא מכשיר שמלמד אנשים לראות בלי מצלמה״, קראתי שם ציטוט של לאנג. מפעם לפעם התבוננתי במשתתפים, שהיו עטופים כל אחד ואחת בריכוז השקט של עבודת הכתיבה.

שניים־שלושה פיצוצים רמים הקפיצו אותנו באחת מתוך הדממה. ירדתי מהר לקדמת החנות — החזית היא כולה קיר זכוכית עצום ממדים — וראיתי ברחוב מולי, מטרים אחדים ממני, עוברי אורח רצים ותופסים מחסה בחדרי מדרגות, פניהם מכווצות בדאגה. נבוכה מחשש לביטחונם של משתתפי הסדנה שלי, עליתי לקומת הגלריה כדי לומר להם — ברוגע ככל שהצלחתי — שמשהו לא נעים קורה בחוץ. אחת המשתתפות התקשרה למשטרה ונאמר לה מיד שמוטב שנישאר בתוך החנות, שלא נתקרב לפתח, כי מתחולל ברחוב מה שנראה כמו ״אירוע ביטחוני״. יללות של סירנות הלכו והתגברו. משתתף אחד נצמד לקיר והתכופף קמעה. משתתפות אחרות הוציאו טלפונים ניידים מהתיקים והתקשרו למשפחותיהן כדי להגיד שהכול בסדר. שאם ישמעו על פיגוע ליד החנות, שיידעו שאנחנו בטוחים.

כעבור שתי דקות הופיעו הידיעות על האירוע במבזקים באתר החדשות ynet. כעבור שלוש דקות נוספות כבר עדכנו שאזרח בעל אקדח ירה למוות בטרוריסט שדקר צעיר בן 28 במסעדה סמוכה, ושהאירוע נגמר. כעבור דקה נוספת כבר התיישבנו במעגל לסבב הקריאה והשיחה האחרון של סדנת סוף השבוע. למחרת קראתי שהדוקר שנהרג בידי עובר אורח היה צעיר בן 19 מטול כרם.

עובדה אחת מאותו יום נחרתה בזיכרוני: רגעים ספורים אחרי שאדם ניסה להרוג ונהרג בעצמו במרחק מטרים אחדים מאיתנו, חזרנו לענייננו ולא הוספנו לדבר על שאירע. כביכול הפיגוע — כמו הטילים שמשוגרים אל תל אביב ומפעילים את האזעקות, או רעש מטוסי הקרב שעוברים מעל העיר בדרך להטיל פצצות על אזרחים בעזה, או בביירות, או בטהרן —הוא אסון טבע, מבול או סערה, שאין אלא לתפוס מחסה עד שיעברו. Nothing to dwell on.

ועוד אני זוכרת איך בשובי הביתה באותו ערב תקפה אותי מיגרנה, ובמשך יממה שלמה לא מצאתי מנוח לראשי. לשווא חיפשתי עלטה ושקט, לשווא ביקשתי להניח אותו כדי שיירגע קצת. ואחר כך, אני זוכרת, הבנתי שהמיגרנה החליפה בעצם את הצער והזעזוע והזעם שהוצנעו והושתקו באותו יום.

וכתמיד במקרים האלה הרהרתי לעצמי שהאשמה היא אולי של הטרוריסט, אבל האחריות היא שלנו. הפחד ממעשה הטרור והזעזוע ממעשה הדקירה התערבבו מיד בידיעה שישראל הורגת רבבות ומשמידה ערים שלמות בעזה, ונמהלו בתחושה שמעשה ייאוש של אדם יחיד מטול כרם נובע מעוולה לאומית כלפיו וכלפי המשפחה שלו וכלפי בני העם שלו ובנותיו —עוולה שנמשכת עשרות שנים — מאז שנת לידתי, ,1967, אם לא מאז 1948. הרגשתי שאני כבר לא יכולה לחיות בתוך הסבך הזה. אני לא רוצה להשתייך עוד לסיפור הזה.