הקדמה

בלילה שלאחר לידתה של בִּתי, החדר ששהיתי בו בבית החולים איכילוב בתל אביב הוצף אור בוהק. מיד לאחר מכן נשמע רעש מחריש אוזניים של משב אוויר חזק, ומסוק נחת על גג בית החולים. שעה קלה אחר כך, החדר התמלא שוב באור ומסוק נוסף נחת. עוד לפני הבזקי האור, לפני כל הרעש, הצלחתי לשמוע קולות חלושים,  מחיאות כפיים ומצהלות אנשים מריעים מחוץ לבניין. כל זה עבר ביעף וחשבתי שאולי זה היה רק דמיון שבדה מוחי הקודח. החדר היה חשוך. מחלקת היולדות הייתה שקטה באופן מחשיד. הבת שלי הייתה התינוקת היחידה שבכתה. לרגע היא נדמתה לי כמעין יצור שלא מהעולם הזה – משהו ימי ומבין כול, שכאילו הותאם היישר למציאות הישראלית המורבידית.

המסוקים החזירו הביתה את החטופים. היה זה הלילה השלישי ברציפות שבו מנהיג חמאס יחיא סינוואר, האיש שתכנן ותִזמר את טבח 7 באוקטובר, גילם את תפקיד הָאדֶס הסאדיסט כאשר שחרר שלושה-עשר ישראלים מבטן השאול של עזה. ישראל, בתמורה, עצרה לזמן מה את ההפצצות הכבדות על רצועת עזה. החטופים הגיעו לבית החולים חיוורים וחשדנים. הילדים שבהם עדיין לחשו. הפסקת האש הזו לא החזיקה מעמד זמן רב מדי.

שנתיים עברו מאז. התינוקת שלי מסתובבת עכשיו בבית, קוראת לנו בשם, מאחלת לילה טוב לדובים שלה. בינתיים נכנסה לתוקף הפסקת אש נוספת, זמנית ושברירית. כדי להשיג זאת, חמאס שחרר את אחרוני החטופים הישראלים החיים. הם סבלו עינויים, רעב, ולפי עדויות של אחדים מהם גם אלימות מינית. הפסקת האש מתקיימת ברצועת קרקע שלא דומה עוד בשום צורה לעזה. כשמונים אחוזים מהבתים והבניינים בה נהרסו. האוכלוסייה מוכת טראומה, עקורה ורעבה. רוב הנפגעים הפלסטינים הם אזרחים לא מעורבים, בעיקר נשים וילדים. הספר שלפניכם מתמקד בחברה הישראלית ומבקש להתוות את הטופוגרפיה של משבר מתהווה. שלושה מפרקי הספר נכתבו בזמן שברקע כבר רעמו תופי המלחמה.

עבורי, הספר הזה הוא מסמך חי. הפרופילים המופיעים בו נועדו מלכתחילה לעיניים חיצוניות. כתבתי אותם לאורך שנים כדי להציג לקוראי ״הניו יורקר״ ו״הניו יורק טיימס״ מבט ממושך ומורכב – כך לפחות אני מקווה – על החברה הישראלית, מבט שנמנע מתיוגים נוחים. לאחר מתקפת 7 באוקטובר ובמהלך המלחמה בעזה, לעיתים קרובות נראה היה לי שתמונת הדיוקן של החברה הישראלית נעשית מעורפלת יותר – ולא חדה יותר – מעצם החשיפה העולמית. בצילום, כדי ליצור דיוקן מורכב יש להניח תמונות בודדות זו על גבי זו כדי לאפשר התגבשות של אב-טיפוס חדש: פרופיל היברידי המכיל את כל הדיוקנאות המקוריים ומשקף את כולם. באופן דומה, גם ספר זה הוא תוצר היברידי המורכב מתשעה דיוקנאות נפרדים ושואף להראות משהו על המציאות המרובדת של ישראל. עניין זה מתחיל כבר בשמו של הספר.

הצירוף "בבטן הלווייתן" חוזר שוב ושוב בכתבת הפרופיל שהכנתי על חבר הכנסת מנסור עבאס, שפורסמה ב"ניו יורקר" ב-2021. עבאס, ראש המפלגה האִסלאמית רע"מ, הוא המנהיג הראשון של מפלגה ערבית שכיהן כחבר ממשלה בישראל. אביו הרוחני היה השייח' הכריזמטי עבדאללה נימר דרוויש, שהִרבה לספר את סיפורו הקוֹראני של יוּנֶס, המקביל לסיפור יונה בתנ"ך. יונס, לפי הסיפור, נבלע בידי לוויתן ושרד בזכות יראת שמיים. דרוויש האמין שהאזרחים הפלסטינים בישראל, כמו יונס, צריכים לנווט את חייהם בתוך בטן הלווייתן. הביטוי הזה נשאר איתי. בשנים שחלפו מאז, הגעתי למסקנה שהחיים בישראל של ימינו מייצגים מעין ברירת מחדל: להיות לווייתן או להיות יונה. הפרופילים המקובצים בספר מייצגים את שני הקטבים הללו: את אלה שמחוץ למערכת, אשר ״נבלעו״ על ידה ומנסים נואשות לבנות את חייהם בתוכה, ואת אלה שבלב המערכת, המגבשים תוכניות וצוברים כוח תוך כדי רכיבה על הגלים הגואים של פופוליזם ולאומנות.

הפרופילים המופיעים בספר נכתבו במשך עשור שנים. הפרקים המוקדמים בו, הכוללים פרופילים של הסופר סייד קשוע ושל שרת הליכוד מירי רגב, פורסמו בזמן שחייתי בניו יורק, לשם עברתי ב-2010 עם שתי מזוודות כדי ללמוד לתואר שני ולבסוף נשארתי בה תשע שנים. פרקים אחרים נכתבו ופורסמו לאחר חזרתי לישראל ב-2019, עם בן זוג ושני ילדים (תינוקת המלחמה שלנו היא בתנו השלישית). לאחר החזרה לארץ התמודדתי לא מעט עם הישירוּת הישראלית שלא מפחדת לשאול שאלות (מנהג מבורך, לרוב, עבור עיתונאית צמאה למידע). חברים קרובים, מכרים רחוקים וזרים גמורים שאלו שוב ושוב את אותה שאלה, "למה חזרתם?", בדרך כלל בתערובת של פליאה ורחמים, ואולי גם במידה מסוימת של שמחה לאיד.

מצאתי את עצמי מונה את כל ההצדקות הרגילות: הרצון להיות קרובה יותר למשפחה, התקווה שילדינו יהיו קרובים לבני הדודים שלהם ולעברית, הגעגועים ללוח זמנים גמיש שאינו קבוע מראש, כזה שיכול לאפשר לנו לפגוש חברים סתם כך על החוף בנובמבר. בקיצור, חזרנו כדי לחיות חיים פשוטים יותר, אבל איכשהו גם עשירים יותר. במקומות רבים יש איכות חיים, אבל בישראל – איך לומר זאת? – פשוט יש חיים. כל ההצדקות הללו, כפי שהתברר בחלוף השנים, היו נכונות, אבל די לא רלוונטיות. למה חזרנו? כי כוח המשיכה של הבית נעשה חזק מדי.

לאחר טבח 7 באוקטובר, כשהמלחמה בעזה כבר הייתה בעיצומה, התחדדה השאלה: "אתם מתחרטים?" נשאלנו, ובקולם של השואלים ניכרה נימה של ייאוש. איך אפשר להסביר שאני מתחרטת על החזרה לישראל בערך כמו שאפשר "להתחרט״ על כך שאדם קרוב לי חלה בסרטן. האם הייתי רוצה שהדברים יהיו שונים? איזו שאלה. מי לא היה רוצה? אני צופה בהידרדרות של ארצי לכלל שבטיות מאיימת, עם כיסי התנגדות שהולכים ומצטמקים מיום ליום, ואני מתאבלת על הקורות אותה. אבל אני לא מוותרת עליה, אפילו כשהיא מתקשה לנשום. עדיין לא.

לפי תורתו של הסוציולוג הפוליטי רוברט מיכלס מראשית המאה ה-20, כל אומה מאמצת לעצמה שני מיתוסים דומיננטיים: מיתוס המקור ההיסטורי ומיתוס השליחות. מיתוס המקור ההיסטורי של ישראל מתאר עם נרדף שבחר לו למקלט קולקטיבי את ארץ אבותיו המקראית. אין זו רק מדינה של מהגרים אלא מדינה שההגירה אליה התרחשה בקצב מואץ ודחוס באופן חסר תקדים. ב-1948, ערב הקמת המדינה, חיו בארץ כ-700 אלף יהודים לצד כמאה וחמישים אלף פלסטינים – ירידה דרמטית לעומת 1.3 מיליון הפלסטינים שגרו בארץ עד שנה קודם לכן ונמלטו או גורשו מבתיהם במהלך המלחמה. בארבע השנים הראשונות לקיומה של המדינה, האוכלוסייה היהודית קלטה כ-200 אלף מהגרים חדשים בשנה, רובם מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון. במילים אחרות, מספר המהגרים שנקלטו במדינה הצעירה עלה על מספר אזרחיה.

רבים מהישגיה של המדינה, כגון המגוון האנושי המדהים בה והנטייה המסחררת של אנשיה לאלתר ולהמציא, ניתנים לייחוס לניסוי החברתי הרדיקלי שנערך בשנים הראשונות הללו. אולם באותו ניסוי חברתי מוקדם נעוצים גם שורשיהם של רוב החוליים המכרסמים בה, לרבות הסכסוך המדמם והבלתי פתור עם האוכלוסייה הפלסטינית. ומה באשר למיתוס השליחות של המדינה? כפי שניסח זאת הסופר והעיתונאי הישראלי המנוח עמוס אילון, אתוס השליחות של ישראל היה "יצירה של חברה חדשה וצודקת". אלא שאנחנו, הישראלים, התרחקנו כל כך מהשליחות הזו עד שאיננו יכולים עוד לראות אותה כשאנחנו מביטים לאחור, מעבר לכתפינו.

הספר הזה הוא ניסיון לענות על שאלה שלא מרפה ממני מאז פרוץ המלחמה בעזה: מה קרה לנו? קל מאוד לנסות להשיב על השאלה בהפניית אצבע מאשימה אל העומד בראש, אל ראש הממשלה בנימין נתניהו. אולם תחלואיה של החברה הישראלית גדולים מכדי לתלותם באדם אחד ויחיד. כאן אני מבקשת להציע מושג שלדעתי מתאר את ישראל של עשרים השנים האחרונות: אדנות. מערכת שליטה, שבה מעמד מסוים של אנשים (גברים בדרך כלל) מחזיק בעוצמה המאפשרת לו לשלוט על אחרים, בעיקר כתוצאה ישירה משליטתו בשטח.

הממשלה הנוכחית בישראל – הקיצונית ביותר מאז קום המדינה – מתוארת לעתים קרובות בידי מבקריה כממשלה שאימצה צורה של עליונות יהודית. הדבר תקֵף בלי ספק לגבי חלק ניכר מחבריה. ראיה לכך ניתן למצוא בפרופיל שכתבתי על איתמר בן-גביר, איש הימין הקיצוני וצאצא אידיאולוגי של תנועת "כך״. עם זאת, אם נקרא לכך אידיאולוגיה של עליונות גזעית או דתית, נצייר תמונה חלקית בלבד. זהויות אתניות ואף גזעיות מערערות על התופעה. לדוגמה, שרים רבים בממשלה גאים לראות ביהודי אתיופיה חלק מהמחנה "שלנו", כל עוד הם מאמינים שליהודים יש זכות בלתי ניתנת לערעור על ארץ-ישראל השלמה. שאלת המקום קודמת אפוא לכול. ישראל בתקופת נתניהו אימצה מנטליות של שליטה ודומיננטיות. מושג האדנות מרמז על עיסוק מסיבי בהבדלים מעמדיים אשר מפלרטט עם גזענות ועם עליונות דתית, אך במהותו הוא קמאי בהרבה: זוהי אידיאולוגיה אובססיבית לשטחים פיזיים, לבעלות, ולשאלה "מי בעל הבית".

התזה הזו בדבר חברה שאימצה את האדנות כעיקרון שלטוני זוכה להדהוד מוקדם בפרופיל שכתבתי לפני כעשור על מירי רגב. דברים שביטאו באותה עת גורמים ממשלתיים כמו רגב ברמזים ובשפה עקיפה – הבוז הגלוי לפלסטינים בגדה המערבית והרצון שישראל תיישב מחדש את עזה או לכל הפחות תכונן בה מחדש ממשל צבאי – נאמרים כעת בראש חוצות. הפרופילים שכתבתי על בן-גביר ועל שופר התקשורת של נתניהו, ינון מגל, מייצגים את הגלגול החדש והבלתי מתנצל של אותם "אדונים". כמו בכל משטר של הפרדה נוקשה בין קבוצות, יש כאלה הכורעים תחת המשקל הכבד. הפרופילים של סייד קשוע, של מנסור עבאס ושל עינב צנגאוקר, אמו של שורד השבי מתן צנגאוקר, ממחישים את המחיר שגובה משטר האדנות הזה.

זה המנוע המניע את הספר הזה ואת הפרופילים שבחרתי לכלול בו. ואולם, אם אתם מחפשים טקסט דעה לוחמני, הספר הזה עלול לאכזב אתכם: אני לא פובליציסטית ולא פרשנית – אני עיתונאית, כלומר צופה מעורבת. הקנבס שלי הוא בסך הכול פנקס. לוח הצבעים שלי אינו פוליטיקה אלא בני אדם: מבולגנים, מלאי סתירות, לפעמים מוציאים מן הדעת, אבל תמיד מרתקים. בבית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת קולומביה לימדו אותנו להבחין בין פרופיל "זרקור", שמדגיש אדם יוצא דופן או שנוי במחלוקת, לבין פרופיל "עדשה", שבו האדם הנבחר משמש ככלי לבחינת סוגיות רחבות יותר. הפרופיל האידיאלי מבחינתי, והסיבה שאני חוזרת פעם אחר פעם לז׳אנר הכתיבה הזה, אמור להשיג את שני הדברים: לעמוד על העומקים ועל המאפיינים הייחודיים של אדם אחד, ותוך כדי כך לספר לנו משהו רחב יותר על החברה שאליה הוא משתייך.

רוב הדמויות המתוארות כאן מוכרות היטב בכל בית בישראל. עם השנים פיתחתי חיבה מסוימת למה שנקרא לפעמים "הפרופיל המסתתר לעיני כול". אלה פרופילים של אנשים שעצם אזכור שמם מעורר תגובה עוצמתית כמעט אצל כל אדם שחי בארץ. חלקם תפסו את תשומת הלב הציבורית מבחירה, ואחרים – בנסיבות איומות. מה שמסקרן אותי בכתיבה על האנשים האלה הוא המתח המתקיים לעתים קרובות בין הדימוי העצמי לבין התפיסה הציבורית שלהם, בין הסיפורים שאנחנו מספרים לבין הסיפורים שאנשים מספרים עלינו. המתח הזה קיים בכל מקום. ובכל זאת, כל הדמויות המוצגות כאן הן גם ישראליות במהותן, במובן זה שהן מגלמות מוקדי מתח בחברה. אפילו פרופיל אקדמי לכאורה של ארכיאולוג מספק הצצה אל מאבק מעורר מחלוקת על אמיתוּת סיפורי המקרא. גם הוא, בדרכו, סיפור על אדנות, שכן שהוא עוסק בשאלות הראשוניות ביותר של בעלות על חלקת האדמה הזו.

הלווייתן שאני מתייחסת אליו באוסף הפרופילים הזה אינו הלווייתן של "מובי דיק". הוא אינו כוח המייצג טבע פרוע ובלתי מרוסן אלא כוח מעשה ידי אדם, מקיף וכוללני – מעין מבנה-על חברתי. אין זה גם ה"לווייתן" של תומאס הובס. הובס כינה כך את המנגנון הביורוקרטי של המדינה, שלמרות ממדיו העצומים נועד להגן על האדם מפני נטיותיו הגרועות ביותר. הלווייתן שאני מתארת בספר הוא למעשה מנגנון שלטוני הבנוי מנטיות אלה ממש: חשדנות עמוקה ומושרשת, נקמנות ואפילו אלימות.

במהלך העבודה על הספר התחוור לי כי עבודתי העיתונאית חופפת כמעט לחלוטין לתקופות כהונתו של נתניהו כראש ממשלה. איני מכירה מציאות של כתיבה ודיווח שאינה כוללת גלישה מתמדת ימינה, אנטי-ליברליזם גובר וניסיון מתוזמר של הממשלה לשסות מגזרים שונים בציבור הישראלי אלה באלה. חלק מהפרופילים הנכללים בספר, שנכתבו כולם בשנים 2025-2014, משקפים את הנטייה הלאומנית הזו. אחרים מתארים צורות שונות של התנגדות. בחודשים האחרונים לעבודה על הספר, ככל ששנת 2025 התקרבה לסיומה, חזרתי אל הפרופילים המוקדמים שכתבתי, והוספתי להם אפילוגים במקומות שבהם ראיתי לנכון: עדכונים, מסקנות ומחשבות שלא הרפו ממני גם אחרי שהטקסט כבר נשלח לדפוס. הפרופילים, כפי שבוודאי תראו, השתנו – וכמותם גם מי שכתבה אותם.

ומה לגבי החברה הישראלית? במובנים מסוימים, הספר הזה מתאר תהליך של התפוררות מוסרית, למן הדילים שאפשרו לאידיאולוגיות גזעניות לחדור למיינסטרים הפוליטי ועד לקרעים החברתיים שהובילו את המדינה כמעט אל סף מלחמת אזרחים. המלחמה בעזה משמשת זרז לבחינת השאלה איך הכול השתבש עד כדי כך. עם זאת, הספר עשוי גם להצביע על נתיב יציאה: הוא אינו מסתיים בממשלה האחראית לכישלון הביטחוני החמור ביותר בתולדות ישראל אלא באִמו של חטוף בעזה שהצליחה להניע מדינה שלמה בזכות עקשנותה ואהבתה לבנה. לאחר מכן מגיעה תפנית אישית יותר – תיאור ההתמודדות הפרטית שלי עם אובדן ואבל. לעתים מקננת בי המחשבה שהעיסוק באישי הוא מעט נרקיסיסטי ואף מביך, בייחוד בתקופה של משבר לאומי. אך לאחרונה קראתי רשימה של מבקר אמנות שטען כי האמנות הנוצרת בצל המלחמה, גם אם אינה רלוונטית, היא בכל זאת הכרחית. כך אני מרגישה לגבי ההתבוננות פנימה המופיעה כאן – לא רלוונטית, ובכל זאת הכרחית.

הבטן – או נכון יותר, הבטן שלי – הייתה עבורי מקור לדאגה רצינית בשבוע שלאחר מתקפת 7 באוקטובר, כשנסעתי למלון בוהק מלוֹבן בים המלח כדי לראיין את חברי קיבוץ בארי (רק מאוחר יותר התחלנו לקרוא להם "שורדים"). בזמן הנהיגה לשם, הפריע לי עצם נוכחותה הבלתי ניתנת להסתרה של הבטן ההריונית שלי. לא משנה עד כמה ניסיתי למתוח את החולצה או עד כמה כיווצתי את שרירי הבטן התחתונה, לא הצלחתי להסתיר את ממדיה האדירים. הרגשתי כאילו היא משמשת עדות מחרידה לחיים בעיצומו של כל כך הרבה מוות. זה נשמע אבסורדי, אני יודעת, אבל לא יכולתי שלא להרגיש כאילו עצם היותי בהיריון מתקדם עלול איכשהו להעיק על חברי בארי מוכי הטראומה, כאילו אני בולעת מהחיים יותר מכפי שמגיע לי. חוץ מזה, חשתי עצבנות מסוימת: לא הייתי בטוחה איך יגיבו לשאלות החטטניות שלי. כמו תמיד ביציאה לדווח מהשטח, הייתי מלאה בספקות אם מישהו בכלל ירצה לדבר איתי. למה להם?! ובכל זאת, במשך שעות באותו יום, אנשים דיברו איתי, בכו ונאחזו זה בזה. הבנתי כי מה שאני יכולה להציע להם הוא העדות שלי, ואולי יש בה די. זו העדות שאני מבקשת להציע בספר הזה.

שנים גלגלתי בראשי את השאלה "מהו הבית?". היו תקופות שבהן הרגשתי געגועים לבית (homesick) ודחייה כלפיו (sick of home) בעת ובעונה אחת. ישראל תמיד הצטיירה בעיני כמעין הורה שתלטני שילדיו רוצים גם להרשים אותו וגם לברוח מפניו. מאז, הבית הזה השתנה באופן דרמטי. התחלתי לכתוב את השורות האלה בימים משתקים של שפיכות דמים נוראה. מהדורות החדשות נפתחו בכל יום בצמד המילים המכווץ ״הותר לפרסום״, עם שמות חיילים מכל מנעד החברה. מתוך תמונה בעיתון הביטו בי פניה של נערה פלסטינית בפחד מצמית. שערה היה סבוך, היא החזיקה קערת מתכת ריקה וזעקה דוממת בקעה מפיה. ביומן שלי כתבתי על חלום חוזר, שבו בן הזוג שלי נחטף לעזה בעודי שומעת אותו נושם לצידי במיטה. מעין סיוט בסגנון אדגר אלן פו. כתבתי על תינוק בן 11 חודשים מעזה שקראתי את סיפורו. בתחילת המלחמה הוא היה בריא לגמרי, וכעת שקל ארבעה קילוגרמים, כמו תינוק בן יומו. מחשבותי נדדו פעמים רבות אל הילדים האלה ואל בני משפחותיהם, שגרים רק שעה וחצי מכאן. מאז כמעט שלא הצלחתי להרגיע אותן, אף שהלחימה כבר הסתיימה באופן רשמי, אף שכרזות החטופים שנתלו ברחבי העיר כבר הוסרו ותחושה של נורמליות מסוימת שבה לחיינו.

אך הנורמליות חזרה רק על פני השטח. לא מזמן, בתי בת השבע שאלה אותי אם תינוקות תמיד נחטפים עם האמהות שלהם. כך ממש היא ניסחה זאת, עם דגש על המילה "תמיד". תהיתי לעצמי איזו תשובה תוכל להרגיע אותה. הבנתי שהיא בעצם שואלת על אחותה התינוקת ועליי. היא רצתה לדעת, במקרה שהיו חוטפים את אחותה הקטנה כפי שחטפו את כפיר ביבס, אם היו לוקחים גם אותי.

בימים הראשונים של המלחמה שלחו לי קריקטורה של ילד המדבר עם אִמו. האֵם הקשיבה לו כשזרועותיה וכפות ידיה מושטות לאחור, בעוד מערבולת של שדים מרחפת ממש מאחורי גבה. ידיה ניסו להרחיק את השדים הלאה מבנה, בעוד שפניה לא הסגירו דבר.

עברו חודשים שבהם לא כתבתי, ובסופם כתבתי שורה אחת: "אני בעיקר אמא."

התחושה הזו משותפת לשתי החברות הפצועות שלנו, כאן, בארץ הזאת. בכל הזדמנות שנקרתה לי במהלך המלחמה ערכתי ראיונות עם נשים מעזה באמצעות הודעות קוליות. "האמהות הן אלה שסובלות כאן הכי הרבה," סיפרה לי סוזאן אבו דקה מן הכפר עבּסאן שליד ח'אן יונס, שהייתה בת 59 בזמן ההתכתבות בינינו. "הילדים הם אלה שרצים להביא אוכל ומים לאוהל עבור המשפחה. האם, שנחנקת בתוך האוהל, לא יכולה אפילו להתלבש. היא לא רואה אור יום מהמקום שהיא יושבת בו בתוך האוהל. היא לא יכולה להירגע ואין לה פרטיות. הפרטיות, שנהרסה לחלוטין במלחמה הזו, היא הדבר החשוב ביותר לאישה." בשלב כלשהו איבדתי קשר עם סוזאן, אך לאחרונה היא כתבה לי שוב. היא עצמה נמצאת במקום בטוח, אך ארבעה-עשר מבני משפחתה המורחבת נהרגו, ובהם חמישה ילדים מתחת לגיל 12.

מעבר לים, בינתיים, נראה היה כי מתחילה להתבסס משאלת לב המייחלת שהבעיה הקרויה ישראל תיעלם איכשהו. שהמדינה, כפי שנאמר באחת מן הקריאות, "תפורק". אין עם אחר בעולם שאמירה כזו לגביו הייתה נחשבת כמקובלת. חלקים נרחבים מהשיח הנוכחי על ישראל רואים בחברה הישראלית מבנה מונוליתי, סוג של מדינת-צבא אתנוקרטית בדמותו של מנהיגהּ, בנימין נתניהו. בספר זה אני מבקשת לעמוד על כך שהחברה הישראלית תיתפס כפי שהיא: מורכבת, מקוטבת, מוכת טראומה, תוססת, הומה ויכוחים, וכפי שהולך ומתבהר – אבודה בלב ים סוער.

הפרופילים המובאים בספר זה מצביעים על מתחים וסתירות שקשה ליישב רק באמצעות דיווחי חדשות. מצד אחד, הם מייצגים מגוון רחב של אנשים מכל תחומי החיים, הממחישים באיזו מידה נעשתה התרבות הישראלית תרבות משולבת ומורכבת (יהודים ופלסטינים, חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחיים, צברים ועולים חדשים). מצד אחר, הם חושפים, כל אחד בדרכו, מערך של דעות קדומות ותפיסות חברתיות מושרשות כל כך עד שכמעט בלתי אפשרי לפרקן. חלק מהדמויות המוצגות בספר עדיין מנסות – במידות משתנות של הצלחה – לעשות זאת. אחרות בנו את הקריירות שלהם על טיפוח של איבה וקיטוב.

בעודי מסיימת לכתוב את פתח הדבר הזה, התינוקת שלי, שנולדה בימי המלחמה, מתקרבת ליום הולדתה השני. כשאני משכיבה אותה לישון, אני מוצאת את עצמי שרה לה את שירי הערש שאמי נהגה לשיר לי בלילות ללא ירח בירושלים. שירי ערש עבריים תמיד היו משוקעים בנופי הארץ ובקלישאות הרבות שצמחו מהם: "ארץ זבת חלב ודבש", מקום שבו "בריח הזבל ניחוח חציר". וכמו בכל קלישאה טובה, גם באלה טמון גרעין של אמת. אני זיהיתי בקלישאות הללו את הבית – מקום של יראת כבוד, של יופי ושל סתירות אינסופיות, ואם להשתמש בביטוי של שטפן צווייג – מקום שבו אנשים "ניצודים בין זרמי החיים". אני שרה לבתי על "סוס דוהר מצל אל צל" ועל מישהי – אולי ילדה קטנה – שמחכה בבית אך "הדרך ריקה".

ניסיתי להבין משהו על החיים במקום הזה בזמן הזה, אך במקום זאת כתבתי ספר על אנשים. לדבר עם אנשים שלא פעם איני מסכימה עימם, לקרוא אותם כמו שקוראים טקסט שלא מתמסר בקלות – זו הדרך היחידה שאני מכירה.

תל אביב, 2025