הזמנה למסיבה

כשכבר נואשה מן השיקוי, הגיע פתאום הסמס. היא התעוררה לחיים (נס! נס!) ושלחה להביא את החבילה. ומיד סימסה לבני נמר, נכדה, שחי בטולוז. "נמר אהוב, מתי בשבוע הבא תוכל לבוא למסיבת הפרידה?" הוא לא הגיב. ויומיים אחר כך, כשאהוב ליבי הגיע לסדר משהו (במחשב, באימייל שהשתגע) הוא כל כך נחרד ממצבה, מחולשתה, שכתב לנמר שיבוא מהר, אחרת היא פשוט תגווע לפני שיספיק להיפרד. וגם אני התקשרתי אליו וגיליתי שהיא סימסה למספר הלא נכון. הוא נערך מיד והודיע שהוא מגיע בשבת לשלושה ימים. 

היא קבעה את מותה ליום ראשון, ועכשיו לא נותר לה אלא להרחיק את המטפלת. יש לה ילדים במולדתה ואמא לא מוכנה לערב אותה בשום צורה. נדין פורצת בבכי כאילו ניחשה, ולאט לאט מתברר שהיא לא בוכה רק על אמא. הוויזה שלה עומדת לפקוע והיא לא תחודש אם לא תהיה לה מעסיקה. אמא, מעשית כדרכה, התקשרה לסוכנת ששידכה לה את נדין, והכריזה: "אני מרגישה שאני עומדת למות". ואחרי שהסוכנת הבטיחה לדאוג למטפלת, הוסכם שנדין תיסע עם חברותיה לחרמון. אמא נתנה לה מאתיים שקל לבזבוזים וציוותה עליה ליהנות:enjoy! enjoy! enjoy! (שלוש פעמים). וביום שישי הזמינה את דרור להיפרד. 

דרור היה המטפל שלה באכילה רגשית. הם דבקו זה בזה מהטיפול הראשון, כשדרור שאל אותה מה היא מרגישה, והיא אמרה שמתחשק לה לרקוד. מה לרקוד? הוא שאל. טנגו, היא ענתה. ועד מהרה הם רקדו לצלילי הנייד. זה שעשע אותה ושבה את לבה. בסופו של דבר הם טיפלו זה בזה, אבל זה כבר סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת. בשעה היעודה הם הסתגרו בחדרה והדמעות זלגו כמים. 

עוד קודם לכן, ברגע שנמר נקרא להיפרד, עברה סביון אחותי לבית של אמא, להסניף אותה כל עוד אפשר. וגם היא, שנאחזה בכל שביב של תקווה שאמא תתאושש, שתחזור לעצמה ולחיים, והציקה לה ברשימת הדברים שבשבילם שווה לחיות עד שאמא עייפה ואמרה, די! נחרץ – גם היא השתכנעה לבסוף שאלה לא חיים בשבילה, שלעולם-לעולם ובשום נסיבות לא היתה מוכנה לסיום כזה. סביון עברה אליה ביום שלישי, ואני הצטרפתי בשישי כדי לאפשר לה להשלים קצת שינה. מאז הניתוח השני אמא לא מצאה מנוחה. היא נזקקה לעזרה רבה בלילות וסירבה להעיר את נדין, על אף התראותיו של הרופא מנפילה נוספת, ועל אף האינטרקום שהותקן במיוחד לשם כך, ועל אף הפצרותיה של נדין עצמה. סביון ישנה איתה במיטה וקמה בכל פעם שנזקקה לעזרה. 

כשהגעתי בערב שבת מצאתי אמא מאושרת, שותה בצימאון מיץ תפוזים סחוט, אוכלת. בצילומים של סביון היא מתועדת רכה, נינוחה, חייכנית, קלת תנועה, משכלת רגל על רגל. אנחנו נדהמות מן השינוי. "אין לכן מושג כמה אני מאושרת שמחר זה ייגמר", היא אומרת. 

כשאנחנו נכנסות סוף סוף למיטה היא נהיית ערנית ופעלתנית חרף כדורי ההרגעה והקנאביס הרפואי. כל כמה דקות היא צריכה פיפי, או עזרה בשינוי תנוחה או בסידור הכריות שהתפזרו, או בגריבת גרביים או בגירוד ברגל (עד זוב דם, היא מדרבנת אותי. אני לא מסכימה). 

ברשימות שכתבתי בזמן אמת, לפני שאיבדה את הכרתה, כתוב שהיא נעימה וצחקנית ורק לעיתים רחוקות יבבנית, שהיא נזקקת ומלאת תודה מתוקה, ועם זאת מרוכזת בעצמה ולגמרי לא נגישה. כשהיא טועה, נניח טוענת שהתכתבה עם וילי במייל (וילי היה הנער שנשלח ארצה בספינת מעפילים וגדל איתה ועם אחִיה בבית הוריה. הוא נפטר לפני שנים רבות, מהתקף לב), ואני אומרת לה, אבל אמא, כשווילי מת עוד לא היה אינטרנט, לא היו מחשבים, היא מרעימה עלי בקולה: I beg to differ! כמו במועדון ויכוחים אנגלי. אבל כשאני מזכירה לה איך ילדיו של וילי באו ארצה כדי ללמוד על האב שבקושי הכירו, איך נפלו לזרועותיה ואימצו אותה לליבם, היא שוקלת את זה קצת ואומרת: יש משהו בדברייך... 

אחד הכדורים שלקחה גורם לה להזיות וגם לאיזה בלבול בדיבור. המילים מתחלפות לה פתאום. היא אומרת למשל, כקוראת מתכון מתוך ספר בישול, שימי שלוש קלמנטינות זו על זו, ומתכוונת שאסדר מחדש את שלושת הכרים מתחת לראשה. המיטה כולה זרועה בכרים שצריך לסדר: מתחת לראשה, לְבִרכה, לקרסוליה, בין ירכיה – לרפד כל מכאוב. זה מה שהקסים אותה בקורס הוויפאסאנה שעשתה בשנה שעברה: כל פיגומי והיכלי הכריות שהתלמידים הקימו כדי לשרוד את השעות הארוכות של הישיבה. בלילה ההוא פרחה המילה "כרים" מראשה והיא החליפה אותה במילים אחרות: קלמנטינות, כדורים, כיפות... היה בזה משהו פנטסטי ונונסנסי, כמו באליס בארץ הפלאות, כשכדורי הקריקט מוחלפים בקיפודים והמחבטים בציפורי פלמינגו והמשחק כולו מקבל טוויסט עצמאי ובלתי נשלט. 

זה קצת מבהיל – בעיקר הפחד שמשהו השתבש אצלה, שאיבדה את צלילותה, את שפיותה הנוצצת – ומאוד מצחיק. גם אמא עצמה משועשעת. כשאני אומרת לה, אמא, את חולמת, או – את הוזה, היא משתוממת וצוחקת על עצמה. סביון שישֵׁנה על מזרן בחדר הסמוך נזעקת שוב ושוב לברר על מה צוחקים. ובכל פעם שהיא מופיעה בדלת אמא אומרת, "הו, הנה פרצוף מוכר". זה ההומור שלה, אבל משפטים אחרים מלאי סוד או קוד או פשוט פורחים באוויר: "תפתחי את הפרחים שלא יסְקְלו", היא מבקשת. וגם "חמישים אלף כדורים נעלמו. תמצאי לי אותם או שאני יורה", או "נתנו לי כדור נגד שינה כדי לגלות את השמות של האבנים ולא גילו. זו היתה מִרְמה". כשאני שואלת בתסכול מסוים, אמא, מה את רוצה? היא מכריזה: "אני רוצה לשכב עלייך!" ופעם אחרת היא עונה בתמיהה: "אני באמת לא יודעת". סביון התמקמה בינתיים על כרית לרגלי המיטה. במסגרת השפה החדשה אמא קוראת לשתינו סביון, את החיסכון הזה דווקא קל להבין.